הבנת המצבים

  יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.

אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.

אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.

מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.

אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.

הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.

בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.

עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".

גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.

ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.

אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.

יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.

"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.

הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.

כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.

יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.

אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו. 

  יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.

אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.

אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.

מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.

אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.

הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.

בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.

עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".

גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.

ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.

אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.

יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.

"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.

הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.

כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.

יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.

אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו.