עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

הבנת המצבים

17/10/2012 21:56
שושי גולד
  יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.
אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.
אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.
מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.
אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.
הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.
בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.
עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".
גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.
ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.
אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.
יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.
מה קובע אם נמצאים בעלייה או בירידה?
"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.
הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.
כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.
מה עושים כשמופיעות מחשבות אחרות בזמן הלימוד?
יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.
אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו. 
איך ניתן להיזכר במחשבה הנכונה בזמן הלימוד?
לשם כך צריך הכנה. בזמן הלימוד, ודאי שאי-אפשר להיזכר, אלא אם כן האדם מתכוון לכך לפני הלימוד, כי הוא כבר יודע, אחרי שניסה כמה פעמים ולא הצליח בזמן הלימוד לכוון את עצמו נכון. אז האדם הזה מתחיל לדאוג: "גם היום וגם מחר אשב כאן ללא תועלת, ומה ייצא לי מזה?" הוא כבר מתחיל לחשוב לפני הלימוד מה יהיה לו בזמן הלימוד. הדאגה קודם הלימוד מכינה את האדם לחשוב נכון בזמן הלימוד.
הדבר אפשרי אם האדם פשוט יאלף את עצמו לכך. זה לא קורה במהירות. ישנם דברים רבים שיש לעשותם באופן מאוד לא מתוחכם, בצורה פשוטה, כמו "שור לעול וחמור למשא".
איך יוכל האדם להבין את המצבים שהוא עובר?
האדם לא יודע למה ובאיזה סדר מורידים עליו מצבים שונים. למעשה, אין לו מושג איך הוא בכלל קיים. הוא כמו תינוק שלא מודע לתכלית חייו, הוא רוצה כל מיני דברים ונותנים לו דברים מסוימים. כלומר, נותנים לו כל מיני רצונות ודחפים מבפנים, תכונות שמתחלפות, תנאים סביבתיים המשתנים מעת לעת, וכך הוא מתקיים - זורם הלאה. כך כל אחד מאיתנו מתגלגל, נסחף עם זרם החיים, ורק נדמה לנו שאנו קובעים משהו או שולטים במשהו. זה פשוט לא נכון, זה ממש שקר מוחלט.
אם כן, למה ניתנו לאדם שכל ומחשבה לחפש את הדבר היחיד שכדאי להחזיק בו? כדי ללמוד מה עובר עליו, והלימוד הזה צריך להביאו למסקנות הנקראות "הכרת הרע". למעין סיכום. אין צורך שיתנגד לדבר, הוא לא צריך לעשות דבר בכוח, כי זה יהיה לשווא. עליו רק לשים לב במקצת מה הבורא עושה איתו, ומתוך כך הוא מתחיל להבין מי הוא, מי הבורא, מה הבורא רוצה, למה הוא מסדר לו כך את הדברים באיזו ערמומיות הוא עושה לו זאת.
ומתוך כך האדם מכיר לאט לאט את הטבע. חוכמת הקבלה היא לימוד הטבע בצורתו הרחבה, הכוללת גם את עולם הסיבות, שבו מתבשל ומוכן כל מה שקורה כאן, מה שלאחר מכן כולל את הטבע שלנו, אותנו, את הסביבה. האדם לומד את המציאות הכללית דרך עצמו, בלימוד עצמי. "ממעשיך הכרנוך", "מבשרי אחזה אלוקה".
  יש עבודה בזמן העלייה ויש עבודה בזמן הירידה, ועל האדם להשתדל למצוא מה קרוב אליו מבין שני המצבים האלו. אבל חובתו של האדם לעבוד בעיקר בזמן העלייה, כי בזמן הירידה אין את מי לחייב, כי לעתים האדם מצוי במצב של "לא שומע" ולא מסוגל להזיז את עצמו. לפעמים לא רק מבחינה פנימית, אלא גם באופן חיצוני.
אבל בזמן העלייה, כשיש לאדם התרוממות - אל לו לשקוע בהנאה מהטוב שהוא חווה ולחשוב שהוא נמצא במצב מושלם. עליו להבין שהמצב המושלם ניתן לו מלמעלה לא כי הוא זכאי לו כפרס על מאמציו, אלא נותנים לו מלמעלה את העלייה כמו את הירידה, הכול כדי לקדם אותו.
אין שכר ועונש. האדם לא מקבל שכר בצורה של הרגשה טובה על כך שלפני כן סבל. זאת גישה מוטעית לתהליך שעוברים בעבודה רוחנית.
מצב ה"ירידה" ניתן לנו כדי שנרגיש את התכונות שלנו, ומצב ה"עלייה" ניתן לנו כדי להרגיש את תכונות הבורא. ובשני המצבים הללו, גם בזמן הרגשת התכונות שלנו בירידה וגם בזמן הרגשת תכונות הבורא בעלייה, על האדם לעבוד ולהפיק מהם תועלת להתקדמות.
אם הוא עובר את המצבים הללו בלי להפיק מהם תועלת, זאת אומרת, בלי לנצלם כדי להתקדם למטרת הבריאה, הם היו לשווא. עושים לאדם פעם-פעמיים עליות וירידות, ואחר כך מפסיקים, והעליות והירידות מגיעות בתדירות של פעם בחצי שנה או שנה וכך חולפות להן השנים בלי התקדמות של ממש.
הכול תלוי בהתייחסות האדם לכל מצב שהוא נמצא בו, אם היא התייחסות הקשורה למטרה או שהוא חושב על המצב שקיבל כשכר ועונש. כל המצבים אינם לא שכר ולא עונש, אלא פשוט מצבים לעבודה.
בזמן העלייה נותנים לאדם הארה מיוחדת מלמעלה, ואז הוא מרגיש שלמות וקורא לה "עלייה". ואת השלמות הזאת נותנים לו מלמעלה, הוא עצמו לא הרוויח אותה, והיא ניתנה לו כדי שירגיש היטב את תכונות הבורא, שירגיש קצת מה היא הרוחניות, ומתוך כך יתעמק בתורה, יתעמק בלימודים, במאמרים, במכתבים, בכל החומר שקודם לכן לא הבין בו דבר.
עכשיו הוא יתעמק בו, יבין אותו וייקח ממנו משהו לעצמו; שיוכל להשתמש בו במהירות וביעילות, יקלוט ככל שניתן ידע והרגשה, והבחנות - וישאף להוציא ממצב העלייה, מההתקרבות שקיבל מהבורא, את המרב להתקדמותו. ואחר כך, כשמורידים אותו, יבין שקיבל מצב הופכי לעלייה. הוא יבין שעכשיו נותנים לו התרחקות מהבורא, כדי שירגיש מה הוא ללא אור מקיף שמאיר עליו. אף על פי שהאור המקיף ממשיך להאיר כדי שאדם יוכל להבחין בכך שהוא לא מבין, לא מרגיש, נמצא בחשכה ובהתרחקות ובנפילה. זו הארת המקיפים, אבל ב"אחוריים".
גם במצב הירידה על האדם לעשות עבודה, מאמץ כפי יכולתו לא לשקוע בו. לא ללמוד את הכלים שלו, אין שם מה ללמוד, כלים אפשר ללמוד רק מהתנגשותם עם האורות. עליו להשתדל ככל שניתן לצאת ממצב הירידה, לפעול פעולות שונות. אם הוא לא יכול ללמוד ולא יכול לחיות בתוך עצמו, עליו לפחות להפעיל את גופו, בתוך הקבוצה, במטבח וכולי.
ואותן פעולות גופניות, אף על פי שהוא מפעיל את ידיו ורגליו ולא את ראשו ולבו - שאותם אינו יכול להפעיל - נחשבות לו כפעולות רוחניות הנעשות בכלים רוחניים, כי הן מרב הביטוי הרוחני שהוא מסוגל לעשות. אפילו פעולות גופניות, מכניות, ללא שום כוונה, ללא מוחא וליבא, ייחשבו לו כאילו עשה פעולות רוחניות. ומתוך כך יבין אל אילו תכונות שלו הוא נופל בזמן הירידה.
אלה שני המצבים שעל האדם לעבור. ואחרי שזמן הירידה חולף והאור גובר, אל לו לחשוב שהמצב הזה בא כתוצאה מהעבודה שלו, מכך שהתגבר ועשה ועכשיו הגיע, אלא יבין שעכשיו נותנים מלמעלה מצב אחר, שבו הוא צריך לעבוד, ושאולי הוא נקרא עלייה. הוא עדיין לא בטוח מהי עלייה ומהי ירידה.
יש לחשב ירידה ועלייה לא על פי הקרבה או הריחוק למה שהאתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) קובעת לנו, אלא בהתאם למידה שבה אנו משתוקקים להתקרב או להתרחק בהאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה). ייתכן שאדם יימצא במצב ירידה ועדיין ישתוקק לבורא יותר משהוא נמצא בזמן עלייה. אז אם כך, אצלו זמן הירידה הוא זמן העלייה.
מה קובע אם נמצאים בעלייה או בירידה?
"ירידה" ו"עלייה" קובע האדם, לפי המצב שהוא נמצא בו או לפי היחס שלו למצב. למשל, אדם שוכח שהוא נמצא בשיעור, וחולם על משחק הקלפים ששיחק אתמול עם החבר'ה. הוא שתה בירה, היה לו טוב, העביר את הזמן בכיף.
הזמן הזה שהוא חולם עליו נקרא אצלו "עלייה". הוא הרגיש טוב. פתאום הוא מתעורר ושם לב על מה הוא חושב ואיפה הוא נמצא עכשיו, איפה הוא שקוע, ואז הוא מתחיל להרגיש שזו ירידה.
כלומר, עלייה וירידה ניתנים לחישוב רק לפי השתוות עם אור מקיף. רק בגלל ההשתוות לאור. הבחנה אמיתית של המקום שנמצאים בו אפשר להבחין רק יחסית לאור.
מה עושים כשמופיעות מחשבות אחרות בזמן הלימוד?
יכול אדם לשבת בשיעור, גופו ישוב על הכיסא, ו"לטייל סביב העולם" כשהוא ממש לא נמצא בשיעור. כתוב שהאדם נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיו, אבל לא בכך מדובר. אם אדם נמצא באמת בתוך הלימוד, אבל "אוכל את עצמו" על איזה דבר, זאת לא המחשבה הנכונה.
אם הוא חושב על כל מיני דברים הקשורים לפעילות שלו בקבוצה, גם אלה מחשבות לא נכונות המסיטות אותו מהלימוד. בזמן הלימוד על האדם להרגיש את עצמו מאוחד עם כל הקבוצה בחיבור לבורא, באמצעות חומר הלימוד. זה הדבר היחיד שעליו להשתוקק אליו. 
איך ניתן להיזכר במחשבה הנכונה בזמן הלימוד?
לשם כך צריך הכנה. בזמן הלימוד, ודאי שאי-אפשר להיזכר, אלא אם כן האדם מתכוון לכך לפני הלימוד, כי הוא כבר יודע, אחרי שניסה כמה פעמים ולא הצליח בזמן הלימוד לכוון את עצמו נכון. אז האדם הזה מתחיל לדאוג: "גם היום וגם מחר אשב כאן ללא תועלת, ומה ייצא לי מזה?" הוא כבר מתחיל לחשוב לפני הלימוד מה יהיה לו בזמן הלימוד. הדאגה קודם הלימוד מכינה את האדם לחשוב נכון בזמן הלימוד.
הדבר אפשרי אם האדם פשוט יאלף את עצמו לכך. זה לא קורה במהירות. ישנם דברים רבים שיש לעשותם באופן מאוד לא מתוחכם, בצורה פשוטה, כמו "שור לעול וחמור למשא".
איך יוכל האדם להבין את המצבים שהוא עובר?
האדם לא יודע למה ובאיזה סדר מורידים עליו מצבים שונים. למעשה, אין לו מושג איך הוא בכלל קיים. הוא כמו תינוק שלא מודע לתכלית חייו, הוא רוצה כל מיני דברים ונותנים לו דברים מסוימים. כלומר, נותנים לו כל מיני רצונות ודחפים מבפנים, תכונות שמתחלפות, תנאים סביבתיים המשתנים מעת לעת, וכך הוא מתקיים - זורם הלאה. כך כל אחד מאיתנו מתגלגל, נסחף עם זרם החיים, ורק נדמה לנו שאנו קובעים משהו או שולטים במשהו. זה פשוט לא נכון, זה ממש שקר מוחלט.
אם כן, למה ניתנו לאדם שכל ומחשבה לחפש את הדבר היחיד שכדאי להחזיק בו? כדי ללמוד מה עובר עליו, והלימוד הזה צריך להביאו למסקנות הנקראות "הכרת הרע". למעין סיכום. אין צורך שיתנגד לדבר, הוא לא צריך לעשות דבר בכוח, כי זה יהיה לשווא. עליו רק לשים לב במקצת מה הבורא עושה איתו, ומתוך כך הוא מתחיל להבין מי הוא, מי הבורא, מה הבורא רוצה, למה הוא מסדר לו כך את הדברים באיזו ערמומיות הוא עושה לו זאת.
ומתוך כך האדם מכיר לאט לאט את הטבע. חוכמת הקבלה היא לימוד הטבע בצורתו הרחבה, הכוללת גם את עולם הסיבות, שבו מתבשל ומוכן כל מה שקורה כאן, מה שלאחר מכן כולל את הטבע שלנו, אותנו, את הסביבה. האדם לומד את המציאות הכללית דרך עצמו, בלימוד עצמי. "ממעשיך הכרנוך", "מבשרי אחזה אלוקה".
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: