מי יוצא מהגלות, הבורא או ישראל? מסתבר שזה אותו דבר. הכלים שאיתם נברא האדם, שהם כל מהותו, הרצון לקבל, הפוכים מהבורא. לפי חוק השתוות הצורה, מפני שהבורא רוצה לקרב את האדם, הוא מתגלה אליו רק במידה שהאדם דומה לו. לכן הוא נקרא "אדם" - אדמֶה לבורא.

אם האדם לא נמצא עדיין ברצונות מתוקנים, בהשוואת הצורה, הרצונות שלו הפוכים מהבורא. וגם כך, אם האדם משתוקק לדבקות עם הבורא הוא נקרא "ישראל" - "ישר" "אל". "ישראל" היא דרגת השתוות הצורה.

אם האדם מגיע להשתוות הצורה עם הבורא הוא נקרא "ישראל", ולפיכך הבורא מתגלה לו ושניהם יוצאים מהגלות: האדם יצא מהגלות, מהכלים הלא מתוקנים שלו, רצונות שהם הפוכים מהבורא, והבורא יצא מהגלות בכך שהתגלה לאדם במידה שבה האדם תיקן את הכלים שלו.

ואם האדם נמצא עדיין בגלות בחלק מרצונותיו, באותה מידה הבורא נסתר ממנו. דרגות גילוי או הסתרה של הבורא כלפי האדם נקראות "עולמות", מהמילה "העלמה". ברצונות מתוקנים הבורא מתגלה, ברצונות מקולקלים הבורא נסתר. כך נקבע באיזו דרגה או באיזו מדרגה האדם נמצא כלפי הבורא.

באדם יש סך הכול תר"ך רצונות, זאת אומרת, ממנו ועד הבורא יש תר"ך פעולות שעליו להפעיל על הרצונות שלו, לתקן אותם ולמלאם בנוכחות הבורא. לפי זה הוא יוצא מהגלות, רוכש רצון של "ארץ ישראל", נכנס לארץ ישראל, וחי בהחי במקום שבו הבורא נמצא כל הזמן.

בארץ ישראל חי עם אחד, עם ה"יהודים", אלה הנמצאים בייחוד כל הרצונות עם הבורא. בחוץ לארץ חיים "גויים", "אומות העולם", שיש להם רצונות מפוזרים לכל עבר, מכוונים לכל יתר התשוקות והרצונות, רק לא לכיוון הבורא. כלומר, אם תר"ך רצונות של האדם מכוונים לעצמו, הם נקראים "אומות העולם". אם הוא מתקן אותם כדי להשפיע לבורא, כל רצון ורצון מה"גוי" נעשה "יהודי", "גר" שנקרא "גוי מקרב גוי". וכך הוא מגיע לייחוד עם הבורא.

כיצד ייתכן שהבורא מתגלה בצורת גלות, אם הוא טוב ומיטיב?

מטרת הבריאה, מצד הבורא, היא להביא את האדם למצב הטוב ומיטיב המוחלט, דרגת הבורא. כדי שהאדם יגיע למצב הזה עליו לרצות בו. כדי שירצה בו עליו להיות במצב הפוך מטוב ומיטיב, ולגלות לאט לאט שהוא במצב הפוך ועד כמה זה רע. ואם יהיה בו רצון להגיע לדרגת הבורא, הוא יגלה כמה זה טוב.

את כל הפעולות הללו על הרצון המנוגד לטוב עושה האור, כלומר הבורא, ולא האדם עצמו. על האדם לגלות בכל פעם את מצבו הנוכחי, ומתוכו להשתוקק למדרגה אחת קרובה יותר לבורא. כלומר, עליו לקבוע את כיוון הרצון, את כיוון השתוקקות, הנקרא "כוונה". כוונה באה מהמילה "לכוון", לקבוע כיוון שאליו רוצים להתקדם, להגיע. לקבוע את המטרה.

זאת הקביעה היחידה המוטלת על האדם. את כל יתר הדברים עושה הבורא. האור מתקן את הכלים. הוא מקלקל אותם לפי הצורך, מתקן אותם, ממלא אותם, מרוקן אותם - והתפשטות והסתלקות האור בונות את הכלי. הכול עושה האור. על הכלי להיות רק בנקודת המודעות למצב שבו הוא נמצא ולמטרה שאליה הוא רוצה להגיע.

כלומר, עליו להכיר את הרע שבמצבו ולדעת מה הכיוון, מהי הכוונה, מה המקום הרצוי הבא.

כדי להביא את האדם למצב הסופי שבו נמצא הבורא, דרך כל המצבים הללו, שיהיה לו כלי גדול, רצון גדול, תשוקה כלפי, מצב שבו נמצא הבורא, הבורא חייב להעביר את האדם דרך כל מיני מצבים שבהם ילמד מה ההבדל בין מצב הבורא למצב ההפוך לו, ילמד להבדיל בין אורות לכלים, בין אור לחושך. כי רק מדבר והיפוכו אפשר ללמוד על הדבר עצמו, על היפוכו, ועל שניהם.

כיצד ניתן לעשות זאת? הבורא עושה זאת והאדם צריך רק להרגיש ולהתוודע למצבו. איך הבורא עושה זאת? הוא פועל על האדם גם בחושך וגם באור, גם בזמן הגלות וגם בזמן הגאולה. בכל המצבים הוא בא ועושה הכול, גם "אני ה' אשר נמצא בם בתוך טומאתם - "גם יוצר את הגלות, גם יורד איתם לגלות כדי ללמדם מהי. ובכך שהוא מראה להם מהי גלות, עד כמה היא רעה, הוא מושך אותם מגלות לגאולה, לרצון לצאת ממנה. ואם הם רוצים לצאת, הוא מוציא אותם.

הכול נעשה מאת ה', ועל האדם רק לקבוע את יחסו לזה. מצד אחד, עליו לקבל הכול כפי שהוא, ומצד שני להודות על הרע ביותר כמו על הטוב ביותר, מפני שגם הרע מתקשר למטרה, והמטרה חשובה לו. הוא מכיר ומבין עד כמה המצב שהוא נמצא בו הכרחי כדי להגיע למטרה, ושאין מצבים אחרים. הוא יודע שגם המצבים הרעים ביותר הכרחיים, ושלא ייתכן מצב שאין בו צורך. הוא צריך להכיר את המצבים הללו, להסכים עמם, לרצות להיות בהם - בגלל המטרה. אבל עליו להעדיף מצב קרוב יותר לתיקון, לא משום שרע לו ויהיה טוב יותר, אלא מפני שהנתק עם הבורא לא התרחש מתוך רצון הבורא.

על האדם לגלות לאט לאט את ההבחנות הללו, לאסוף אותן, ואיתן הוא כבר יגיע לתכלית.

בכל מצב ומצב עליו להכיר ש"רע לי", ואחר כך ש"רע לו", לבורא. מצד המטרה המצב הזה טוב לי, ומצד מטרת הבריאה הוא לא טוב לבורא, כי הבורא קובע שהדבקות עמו היא המטרה, כלומר שההתקדמות תהיה על מנת להשפיע. עד שהאדם מגיע לכך הוא עובר הרבה מצבים. בקבלה זה נקרא קו שמאל וקו ימין. עיבור, יניקה, מוחין בכלים - עיבור, יניקה, מוחין באורות.

האם עוברים תהליכים כאלה גם לפני המחסום?

התהליכים הללו מתקיימים רק לאחר המחסום. לפני המחסום יש כנגדם כל מיני מצבים, אבל לא באותן דקויות כמו לאחר המחסום. האדם לא מבדיל בהם, הוא לא בדיוק מבין את מקומו ומצבו, אבל הוא חייב לעבור אותם.

אותם בלבול וחוסר האונים שדוחפים אותו להתקשר לבורא, הם המקדמים אותו. לפני המחסום אין הרבה הבחנות ברורות, כי נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל, שפירושם חושך.

לפני המחסום מגיעות הארות, שבהן האדם בהחלט מבין ומרגיש ונותן. כלומר הוא מפיק מהן כל מיני הבחנות לעצמו, ומתקדם. הדרך הזאת אורכת כעשר שנים. אדם עובר אותה, ואז מבין. ועד כמה שגדלות חוכמתו והבנתו ויכולתו להבדיל בין המצבים, הוא מכיר יותר את כל ההבחנות האלה, שיזדקק להן מאוחר יותר, ויודע שהזמן לא נמרח סתם ללא צורך.

התקופה הזאת אורכת שנים רבות, מפני שמעל המחסום על האדם לעבוד עם כל ההבחנות האלה בגילוי פנים. הוא לוקח את כל החסרונות הנקראים "זדונות ושגגות", ועובד איתם הלאה. רק אז הוא רואה באיזה מצבים היה. במצב הנוכחי, שבו הוא נמצא בזדונות ושגגות, הוא לא יודע שהן זדונות ושגגות, אלא רק אחר כך, מעל המחסום, הוא מגלה אותם. במצבו הנוכחי הוא כמו תינוק. חלק ההכרה והמודעות שבו קטן מאוד.

כיצד ניתן לקבוע מצב?

האדם לא קובע את מצבו, הוא רק מבדיל באיזה מצב הוא נמצא. זאת אומרת, הוא לא בעל המצב, אלא הוא נמצא במצב שהבורא אירגן לו, ורק אומד אותו, מעריך אותו.

תגובות