למה הכוונה שאדם צריך לעמוד בניסיון? מי בודק אותו ולשם מה? מדוע בתחילת כל מעשה או אחרי כישלון על האדם לומר "אם אין אני לי מי לי"? כלומר, מדוע עליו לעשות מעשה בכוחותיו הוא בלי התערבות שום כוח אחר, לא בורא, ולא שליח, ואחרי שסיים, אם הצליח או לא הצליח, אבל עשה את שחשב לעשות, עליו להגיד שוב, "אם אין אני לי מי לי"? מהו העניין של להגיד לפני ואחרי? מדובר בדרגת אדם, שנמצא לפני מעשה ואחרי מעשה.
ידוע שהאור בורא את הכלי ומבצע את כל הפעולות בתוכו. כלי הוא תוצאה של האור ומושפע ממנו באופן מוחלט. על הכלי רק לדעת מה האור עושה איתו ולהסכים עם הפעולה או לא להסכים איתה, לפי עומק ההכרה שלו. כמובן, הבורא עושה הכול, אבל האדם צריך להגיע להרגשה שכל שנעשה - הבורא עשה. זה התיקון שלנו, להסיר את העיוורון והקהות הזו מהחושים שלנו.
ולכן אדם האומר ברכה או מבקש בקשה, לא מביא את הבורא לפעול בגלל הברכה או הבקשה. האדם מרגיש ברכה או בקשה לפי התוצאה שהשיג מפעולת הבורא עליו. האור משפיע על הכלי, הכלי מתחיל להרגיש מה האור עושה בו מעביות א' עד עביות ד', מקבל התפעלות מאורות נרנח"י, לפי סדר נרנח"י, עד שמגיע לעמקות הכוונה של הבורא, מה הבורא רוצה לעשות בו.
לפי זה נקבע שהכלי אכן נמצא באותה פעולה, באותה הכרה עם הבורא. ואז באה תפילה אמיתית או הודיה אמיתית. כלומר, האדם באמת יודע מה הבורא עושה בו, כפי שכתוב: "ממעשיך הכרנוך". הוא יודע בדיוק מה המעשים שעברו עליו, מי עשה אותם, לשם מה, מה בדיוק נעשה בו, ובכך מסיים את עבודתו. הוא מגיע בדיוק עד העומק שהוא בנוי, שבו בדק והרגיש את פעולת הבורא, את השפעת הבורא.
התוצאה של הרגשת האדם והבנתו את פעולת הבורא עליו במלואה, היא תוצאה הכרחית מכך שהאדם הופך דומה לבורא. הוא מקבל את הפעולה הזאת בשלמותה, מצדיק אותה, ומתוך כך מדמה את עצמו אליה. כלומר פועל על עצמו בהתאם לפעולת הבורא. מתוך ההכרה בא התיקון, ובכך הוא מסיים את השלב הזה.
ושוב הבורא משפיע עליו, ושוב עליו להגיד "אם אין אני לי מי לי", כלומר לבדוק ולבצע את כל הדברים הללו. מה הוא בעצם בודק ומבצע? הוא מכיר את פעולת הבורא עליו, וכשבסופו של דבר הוא מכיר הכול, הוא אומר: "אין עוד מלבדו". הוא אכן רואה ומשיג שרק הבורא הוא שפועל, משיג את פעולת הבורא עד תומה, כלומר מגיע למצב ה"טוב ומיטיב" בפעולה הזאת - מרגיש אותה ובהתאם לכך הופך בעצמו לבעל כוונת ה"טוב ומיטיב".
לכך קוראים "ממעשיך הכרנוך". מתוך מעשי הבורא אנו לומדים על פעולותיו, מכירים אותו בחושים שלנו והופכים אותם דומים לבורא. מגיעים לדבקות, להשתוות בתכונות ובכוונות. כשאדם מודה בכל זה בפני עצמו, בתום העבודה שלו, הוא גמר את המדרגה. הוא חקר אותה, תיקן את עצמו, השתווה לבורא ומוכן לפעולה הבאה.
לכן הכול מתחיל ב"אם אין אני לי מי לי", כל עבודת המרגלים והבדיקות, החרטה וההסכמה, המאבק להבין את טיב הפעולה, ההכרה בה כטובה, הצדקתה והתאמת האדם עצמו אליה עד שנעשה כמו הפעולה עצמה.
;){kind=link}